היפראקוזיס ​ Hyperacusis

היפראקוזיס  (Hyperacusis)

היפראקוזיס היא רגישות יתר לרעשים חיצוניים בעוצמות ומסוגים שונים הנובעת מהפרעת בקרה במערכת השמיעה ההיקפית והמרכזית. היא נקראת גם חוסר סבילות לרעש, וקיימת אצל כ 10% מהאנשים. חלק גדול מהם סובלים גם מציפצופים באוזניים (טינטון, טיניטוס). 

החולים הסובלים מרגישות יתר לקולות יכולים לחוש אי נוחות עד כדי כאב של ממש באוזניים. הם נעשים עצבנים וכעוסים כאשר הם נחשפים לצלילים מסוימים ולא תמיד הדבר קשור לעוצמה. לעיתים התגובה החריפה היא בהקשר לרעש שהוא חזק או לא נעים, למשל רכבים בכביש, רכבת או שהיה בקניון או מסעדות עם מוזיקה וכו', ולפעמים התגובתיות החריפה מופיעה גם בחשיפה לרעשים שלכאורה הם שוליים, כמו למשל מזגנים, הדחת מים בשרותים, קולות לעיסה של בני משפחה וכו'.

בשל התגובתיות השונה לצלילים שונים ישנם המחלקים את ההיפראקוזיס לסוגים שונים:

1. היפראקוזיס "קוכלארי" שעיקר התגובות קשורות לשמיעה, אי נוחות באוזניים עד תחושת כאב וכו',
2. היפראקוזיס "וסטיבולרי" – שבו תגובות של הפרעת שווי משקל (תופעה נדירה ומחייבת ברור שונה).
3. היפראקוזיס לקולות חלשים – לעיסה, אכילה, נשימה, קולות חלשים מאוד אך בעלי משמעות חברתית ומשפחתית. מדובר בתופעה נוספת שנצפית יותר ויותר במרפאתי בשנים האחרונות. מדובר בד"כ ברגישות לרעשים "משפחתיים" המתחילה בגיל ילדות צעירה, ונמשכת לאורך ההתבגרות כאשר במקרים רבים נוספים במשך השנים מרכיבים כמו היפראקוזיס קלאסית לרעשים חזקים, או טינטון כרוני עיקש.

חלוקה אפשרית נוספת:

היפראקוזיס– אותה כבר תיארנו,

פונופוביה– תגובה חרדתית חזרתית לצליל ספציפי.

מיזופוניה– חוסר סבילות ספציפית מאוד למגוון קולות מסוימים, במקרים רבים ההגדרה חופפת להיפראקוזיס של הקולות החלשים - קולות הלעיסה – בליעה – נשימה שתוארו לעיל. גם המיזופוניה קשורה להפרעת בקרה במערכת השמיעה המרכזית.

מנגנון

בבסיס התופעה חייבים להבין מהי האקוסטיקה ה"נורמלית".

1. אנחנו מודדים עוצמות בדציבלים, וזו מדידה לא לינארית, אלא מדובר בסקאלה לוגריתמית. למשל : עוצמה של 0 דציבל היא הכי שקטה שקיימת. עוצמה של 10 דציבל היא פי 10 מהשקט. עוצמה של 20 דציבל היא פי 100, ועוצמה של 30 דציבל היא כבר פי 1000 מאשר 0 דציבל !! כך שאם אנחנו רוצים להשוות רמה של שיחה רגילה = 60 דציבל, זה פי מיליון יותר חזק מאשר השקט המוחלט. סביבה שקטה נחשבת כ 30 דציבל שלרעש רקע, בינונית – 60 דציבל, ורועשת – 80 דציבל ומעלה.
2. כל צליל מעל 85 דציבל עשוי לגרום לנזק לשמיעה. הנזק תלוי בעוצמת הקול ובמשך החשיפה (למשל מקובל להתייחס לחבלה אקוסטית בעבודה אחרי חשיפה של 10 שנים, 8 שעות ביום ברעש של 85 דציבל....) . מעל 140 דציבל יגרם גם כאב חד וזו כבר חבלה אקוסטית חריפה.
3. המפגעים הבריאותיים של רעש הם:
   • פגיעה בגוף: גורם לאיבוד שמיעה זמני או תמידי, מעלה את לחץ הדם, משבש את קצב הלב, מגביר את זרימת האדרנלין, משבש את פעולת הכליות, מתיש ומעייף.
   • פגיעה בנפש: גורם לתחושת פחד ועד להתמוטטות עצבים, מעצבן, פוגע בכושר הריכוז, פוגע במחשבה, בעבודה ובלמידה, לא מאפשר מנוחה.
   • הרעש הוא סוג של אלימות. הוא גורם לתחושה של חוסר- אונים המגבירה את הצורך להשתמש באלימות כנגד גורם הרעש.
4. לסבילות לרעש קיים קשר תרבותי: אותה רמת רעש תתקבל "נסבלת" כשיש בחירה וכשהתרבות תומכת. למשל כשהולכים לקונצרט רוק או משחק כדורגל, (שעוצמות הרעשים בהם יכולים להגיע ל 120 דציבל ויותר) מקבלים ברצון את הרעש, בעוד שפועלים העובדים בדירה של השכנים יתקבלו בבוז.

אדם הסובל מרגישות יתר לרעש יכול להגיב ברמות אדרנלין גבוהות, חרדה פחד הפרעת ריכוז ותחושה של פגיעה מאלימות כנגדו בדומה למפגעים הבריאותיים של חשיפה לרעש (אמיתי). אלא שהרעש אליו הוא חשוף אינו מזיק ברמה הנחשבת "אמיתית". מכל האמור לעיל, אם יש תגובת יתר (היפראקוזיס - רגישות לרעש לסוגיה), לקולות של תחבורה, מוזיקה במקום ציבורי בעוצמה הנחשבת רגילה, ובוודאי לקולות של כלים בכיור, מים זורמים, ובמקרה הקיצון – קולות של בליעה או לעיסה – שהם חלשים בהשוואה לדיבור, הרי שזו רגישות מוגזמת ובלתי רצונית לחלוטין. כלומר מערכת השמיעה המרכזית מתרגמת צליל תמים לתחושה סכנה עד כאב והרתעות, ואין הדבר תלוי ברצונו של החולה כך שאין להאשים אותו בתופעה כלל וכלל. לא מדובר בהתפנקות אלא בסבל של ממש הנגרם מתגובת יתר של המוח (מערכת השמיעה המרכזית).

ישנה קורלציה לליקוי שמיעה, חבלת ראש, חבלה אקוסטית (פגיעת רעש) מתח רגשי או משבר רגשי. ההיפראקוזיס הוסטיבולרי יכול להתקשר למחלות שונות הגורמות לשפעול מערכת שיווי המשקל בתגובה לצלילים ולכן חשובה ההגדרה המדויקת, האבחנה והברור והטיפול הרפואי. 

הרגישות לרעש יכולה להיות חמורה יותר באוזן אחת אך לרוב היא דו צדדית וכללית. היא נוטה להחמיר עם הגיל (כמו ליקוי שמיעה או טנטון אגב....) ונוטה להחמיר בתקופות משבר.

קליניקה:

החולים סובלים מבידוד חברי ותסכול. לעיתים קרובות מדובר במוזיקאים אשר פרנסתם נפגעת משום שהם לא יכולים לעמוד בכאב הנגרם להם בעת עבודתם. בשל ההיפראקוזיס, נמנעים החולים מפעילות משפחתית וחברתית, נוטים להסתגר והתנהגותם לעיתים קרובות נושקת להתנהגות דכאונית. הם משתמשים לרוב באטמי אוזניים, ואף באוזניות מטווח מגושמות ובולטות, ולעיתים אף אינם מסוגלים לשבת בשולחן האוכל עם בני משפחתם.

טיפול:

התופעה קשורה לבקרת וויסות הקולות במוח, והטיפול המקובל היחיד להיפראקוזיס הוא TRT – בדומה לטיפול הנעשה בחולים עם טנטון כרוני עיקש. האיבחון, הליווי והיעוץ הם חלקים רבי משמעות בטיפול TRT. בנוסף, חלק חשוב מאוד של הטיפול בהיפראקוזיס הוא השימוש במחוללי קול אותם ניתן גם להזמין דרך האינטרנט באופן עצמאי. אפשר ולעיתים חייבים להעזר גם ב CBT, המקבילה הפסיכולוגית של  TRT והדבר תלוי במידת הסטרס של החולה, בתפקוד החברתי והמקצועי שלו ובאספקטים נוספים של חרדה, סטרס (מתח) והפרעות אישיות.

במקרים רבים כאמור, קיים ליקוי שמיעה כלשהו, וחשוב מאוד להתייחס ולתקן אותו בין אם על ידי טיפול רפואי אם מדובר במצב זמני, דלקתי וכו', ובין אם על ידי מכשירי שמיעה אם ישנו נזק שמיעה המצדיק שיקום שמיעה. בניגוד לאמונות בלתי מבוססות ומוטעות, שלפיהן מכשירי שמיעה יגבירו את הרגישות לצלילים, הרי להפך - זה אחד מהפתרונות המצוינים דווקא לרגישות לרעשים המלווה ליקוי שמיעה, אלא ששיקום השמיעה צריך להיעשות לאט, בהדרגה, במקצועיות ובהבנה למצב.

החרדה והסטרס מהווים גורם מאוד חשוב בהגברת הרגישות לצלילים ובהחמרת התופעות, כמו גם גובות מחיר יקר של הסתגרות חברתית ובידוד. לכן חשוב גם להעריך את המצב הרגשי וגם לטפל בו בהתאם למצב החולה .

שימוש יתר באטמי אוזניים והימנעות מחמירה מחשיפה לצלילים ולרעשי סביבה וחיים גורמת להחמרה של ההיפראקוזיס, וחשוב להיגמל בהדרגה משימוש היתר באטמי אוזניים, ומצד שני להגביר את החשיפה לצלילים כמו עם מכשירי השמיעה - לאט ובהדרגה.